איך זה שאמריקאים התחילו ללבוש קימונו בבית, ודור שלם של ילדים בישראל מכיר את פינוקיו בגרסתו היפנית המצוירת? הכול התחיל בכלל בסוחרים פורטוגליים מהמאה ה-16.
כל חובב מוזיקה יודע לומר איך התרבות היפנית השפיעה על הביטלס, ולתמצת אותה בשתי מילים: יוקו אונו. אמנית, בת זוגו של ג'ון לנון, ואם תשאלו את המעריצים השרופים הסיבה המרכזית להתפרקות הביטלס, או לפחות זאת שהאיצה את התהליך. מה שבטוח, הביטלס השפיעו יותר על תרבות מוזיקת הרוק ביפן, ויש להם חלק נכבד במה שמוכנה בסצנת המוזיקה העולמית כ-J-ROCK. מוזיקה יפנית נתפשת לאוזניים מערביות כ"מוזיקת עולם" שנשמעת בפסטיבלים אלטרנטיביים ובמסעדות אותנטיות, אבל אמנות לא מתקיימת בוואקום, והאמנות המערבית נושמת לא מעט יפן – במודע ושלא במודע – ממוזיקה קלאסית ועד סרטי אנימציה בקולנוע.
לקח למערב קצת זמן לגלות את האמנות היפנית. הקשר המשמעותי עם אירופה התחיל במאה ה-16 עם הגעתם של סוחרים פורטוגליים לארץ השמש העולה, אך הרומן של יפן עם הסוחרים הזרים הצטנן ברצינות. שושלת טוקוגאווה, ששלטה במדינה במשך למעלה מ-300 שנה, לא ממש הייתה פתוחה לעולם החיצון ולא מעט יפנים שילמו בראשם כשניסו לצאת מהאי. אבל למרות זאת, עם השנים הטפטוף הפך לשיטפון.
הסחורות שהגיעו לאירופה ולאמריקה מיפן גילו למערב עולם חדש. בגדים, כלי קרמיקה, מניפות נייר, הדפסי עץ, מגירות נתלות, פרגודים, וסחורות אחרות חשפו לעיני המערביים את הסגנון היפני, והחדשנות הזאת יצרה השפעה שניכרת עד ימינו ואותה ניתן לחוות בטיול מאורגן ליפן. המערב, כמו המערב, גם הדביק לזה את הסיומת המתבקשת "איזם" והגדיר את ההשפעה הזאת כ"ג'פוניזם".
אם רוצים לשים את האצבע במדויק על הזמן בו יפן החלה לנער את המערב, אז הסכמי הסחר בינה לבין ארצות הברית ומדינות באירופה באמצע המאה ה-19 החלו את תגובת השרשרת. האמנות והעיצוב היפניים נראו להם חדשניים ופורצי דרך. ה"אוקיו-אה" לדוגמה - "תמונות העולם הצף" ביפנית, ולמעשה טכניקה של חיתוך בעץ - הקסימה את אמני המערב.
הדיוקן העצמי של וינסנט ואן גוך
בעוד שציירי הרנסנס אהבו סדר והרמוניה, וציירי תקופת הבארוק חיפשו תחושה של אי שקט ותנועה, האמנים היפנים אהבו לשחק עם הסימטריה, נקודות מבט אלכסוניות ופרופורציות, ולא מעט ציירים אימפרסיוניסטים - המבקשים ללכוד את הרושם הכללי של סצנה רגעית ואינם דואגים לריאליזם חד ומפורט, התחברו להשפעה היפנית. קלוד מונה הושפע כל כך מהאמנות היפנית, עד שטיפח לעצמו גן יפני ליד ביתו, ובאחד מציוריו צייר את אשתו לבושה בקימונו ומוקפת מניפות נייר יפניות. אבל ההשפעה האמתית הייתה לא רק לגבי אלמנטים חזותיים אלא השינוי הסגנוני שעברו חלק מהאימפרסיוניסטים ואמנים אחרים בעקבות ההשפעה היפנית. לאחר שאדואר ויאר נחשף להדפסים יפניים הוא החל לצייר קומפוזיציות נועזות יותר, שתל עיוותי פרספקטיבה ושאף לשימוש יעיל יותר של שטח פני הציור. אמנים אחרים החלו להשתמש בצבעים חזקים, ללא הצללה, ובקומפוזיציות שטוחות.
דוגמה מפורסמת להשפעה היפנית על האמנות מערבית אפשר למצוא בדיוקן העצמי המפורסם של וינסנט ואן גוך. הצייר ההולנדי כרות האוזן משויך לזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, לכאורה סגנון רחוק מאוד מהניקיון והמינימליזם היפני, אבל אין זה מקרה שהרקע לציור שלו הוא הר פוג'י, סמלה של יפן, ושתי גיישות. בתקופת לימודיו בסוף המאה ה-19 נחשף ואן גוך לאמנות יפנית, והערצתו לסגנון הציור שלה, שכלל צבעים בהירים וקווים נקיים יחסית, גרמה לו לזנוח כמעט לחלוטין את הגוונים הכהים שאפיינו את ציוריו בעבר. ואן גוך ויתר לא פעם על הגישה האימפרסיוניסטית ועל קווי מתאר מתמזגים, ואימץ קווי מתאר שחורים ומודגשים, בנוסח ההדפסים היפניים.
בשנת 1867 היפנים הציגו את ארצם בתערוכה העולמית של פריז, שם הם השיגו הכרה בינלאומית לאמנויות הדקורטיביות שלהם, והפכו לשם החם בעולם העיצוב. האמריקאים ראו באמנות יפנית מודל של "פשטות ופונקציונליות" והטמיעו את הערכים האלה במגוון רחב של מוצרים - מרהיטים ועד בגדים. כמובן שהפילטר המערבי עיוות ושינה לא מעט מהכוונה היפנית המקורית, אבל בשורה התחתונה העולם למד להבחין בצורה ברורה מהו סגנון יפני, מציור ועד לספל קפה. והיפנים, ככלכלה מתפתחת, דחפו את המערב לצרוך יותר ויותר מהתעשייה היפנית.
האהבה הגדולה של טרנטינו
אמריקאים לבשו קימונו כחלוק ביתי, אירופאים אימצו את גני הבונסאי כחלק מטיפוח הסביבה, ואחרי מלחמת העולם השנייה התעשייה היפנית נתנה את הטאץ' שלה למוצרי חשמל ומכוניות, והפכה שם נרדף למוצר אמין, זול, עמיד ואסתטי. אמריקאים לבשו קימונו כחלוק ביתי, אירופאים אימצו את גני הבונסאי כחלק מטיפוח הסביבה, ואחרי מלחמת העולם השנייה התעשייה היפנית נתנה את הטאץ' שלה למוצרי חשמל ומכוניות, והפכה שם נרדף למוצר אמין, זול, עמיד ואסתטי. יפן חשפה את המערב ליפן לחומרים חדשים בעזרתם אפשר לעשות אמנות: מנייר - אפשר למצוא ביוטיוב לא מעט סרטוני אוריגמי, אמנות קיפולי הנייר שמקורה ביפן - ועד גוף האדם, היוצר את אמנויות הלחימה.
היפנים לא המציאו את משחקי המחשב או הקומיקס, אבל האנימציה היפנית, שהתפשטה בעולם עם משחקי הווידאו והסרטים המצוירים, נתנה את הטון בתחום שנשלט במשך שנים על ידי וולט דיסני. עבור דור שלם של ילדים בישראל דמותו של פינוקיו הצרובה להם בתודעה היא זו מגרסת הסדרה היפנית ששודרה בשנות ה-80 ולא זו מהגרסה הקולנועית האמריקאית.
אחרי מלחמת העולם הראשונה החל תור הזהב של הקולנוע היפני, שאקירה קורוסאווה נחשב למבשרו. סיפורים על אנשים קטנים, משחק מאופק ואסתטיקה קולנועית אחרת הפכו את יפן לאחת ממבשרות הסגנון החדש. אבל היפנים ידעו גם לייצר סרטי אקשן נועזים, שריתקו מיליוני צופים במערב. אחד מהם היה קוונטין טרנטינו, שכנער ההיה מהופנט מסצנות הפעולה, וכבמאי קולנוע עשה מחווה אחרי מחווה לאותם ענקים יפנים. "שבעת הסמוראים" של קורוסאווה מהדהד לא מעט ב"להרוג את ביל" של טרנטינו. "במאי האקשן האהוב עליי הוא אישירו הונדה", אמר פעם.
"אלה סרטים כיפיים, אז למה שלא אעשה כאלה בעצמי", אמר פעם טרנטינו בריאיון, "אני אוהב את טוקיו, אני אוהב את חיי הלילה היפנים, אני מרגיש מאוד נוח ביפן, ואני מרגיש שבחיים אחרים כנראה שהייתי יפני". אם מביטים סביב, ורואים עד כמה האמנות היפנית משפיעה על האמנות המערבית – עיצוב, סגנון ותוכן – מבינים שאולי לא צריך חיים אחרים, כולנו קצת יפנים כבר בגלגול הזה.
לכל הטיולים המאורגנים ביפן
כל הזכויות שמורות לפגסוס תייירות ונסיעות בע"מ
ט.ל.ח