דמיינו לעצמכם, אשמורת ליל אחרונה, השמש טרם זרחה מעל הרי ההימלאיה, קור של לפנות בוקר. אנו נמצאים באזור טרשי ונישא, בטיול מאורגן להודו, מתקרבת אלינו תהלוכה קטנה, בראשה נזיר טיבטי עטוף אדום המלמל מנטרה חרישית ולאחריו שני אנשים הנושאים גופה עטופה בתכריכים לבנים. הם מניחים את הגופה לצידינו ומתחילים להסיר את התכריכים מהמת. במקביל, כורע הנזיר לצד המת ומלמל מנטרה במשך מספר דקות. בהמשך מופיע אדם נוסף, לבוש בסינר ארוך המחזיק בידיו סכין ארוכה וגרזן.
הוא ניגש אל המת ומתחיל בריטואל, הוא מבתר את הגופה לחתיכות, מפריד בין הבשר לעצמות. כאשר מפציעות קרני השמש מבין ההרים, מגיעים בהוד ובהדר הנשרים. דואים לכיווננו ונוחתים בקרבת הגופה. הם מנסים להתקרב, אך מורחקים מן הגופה שעדיין מבותרת על ידי ה"רוג'ייפה" או "טומדן", הוא איש הדת שאחראי על הטיפול בגופה (משמעות השם בטיבטית-מפרק גופות). כאשר הוא מסיים, מניחים לנשרים להתנפל על מה שנותר מן הנפטר. הנשרים צובאים על הגופה בעשרות ומכלים ממנה את הבשר בחגיגה מזעזעת וגרוטסקית, אם כי יעילה ויסודית. אחרי כעשרים דקות ניגשים עוזרי הרוג'ייפה אל הנפטר ומבריחים את הנשרים, לעינינו מתגלה שלד מבריק, נקי כמעט לחלוטין מבשר. בשלב זה לוקח הרוג'ייפה את הגרזן ושובר את העצמות, הוא מרסק אותן לכדי עיסה אליה הוא מוסיף צ'אמפה (תערובת קמח שעורה עם חמאת יאק), תוצרת זו מוגשת גם היא לנשרים החוזרים למנה שניה. כעת משהסתים הטקס, מתרחק הרוג'ייפה ונכנס לטבול בנחל הסמוך בזמן שבגדיו יחד עם תכריכי המת נשרפים במדורה קטנה הממוקמת בסמוך.
ראוי לציון, כי לרוב צופים בטקס בני משפחתו של הנפטר. כל טיבטי מחוייב לפחות פעם אחת בחייו להיות נוכח בטקס שכזה. אולם ילדים זוכים בפטור מן הטקס, אולי מתוך האמונה כי בכי וצער עלולים להקשות על הנשמה את הפרידה מן הגוף הגשמי.
זהו ריטואל המוות הטיבטי, קבורת השמיים (טיאן זאנג), שיטת "קבורה" טיבטית עתיקה הנהוגה בין קהילות טיבטים הפזורות ברחבי המרחב ההודי נפאלי סיני. לפי האמונה הבודהיסטית הגוף שלנו הוא רק כלי המלווה אותנו בימי חיינו. כשהגוף מת הנפש נפרדת ממנו וממשיכה הלאה, מרגע זה הגוף הוא ככלי ריק וחסר שימוש. למעשה בטיבט מתקיימות צורות נוספות של טקסי פטירה, כגון שריפה וקבורה, אך הצורה הנפוצה ביותר היא זו של קבורת השמיים שנקראת גם "הנשיאה אל ההר". בטיבט תנאי השטח קשים ובמרבית השנה האדמה קפואה ולכן הקבורה חסרת טעם. העצים גם הם אינם נפוצים כך שהשיטה היעילה ביותר לטיפול בגופה היא מסירתה לחיות טרף. ייחודם של הנשרים בכך שאינם הורגים אלא ניזונים רק מפגרים ובכך מקיימים את העיקרון הבודהיסטי של הימנעות מהרג. המסורת מספרת על בודהיסטווא (סוג של קדוש או קדושה בודהיסטיים שמקדישים עצמם לנתינה וחמלה לכלל היצורים בעולם) שהעניקה מבשרה בתקופת רעב לחיות הטרף ביער בו חייתה, על מנת שלא ירעבו למוות.
האכלת הנשרים "ג'האטור" (בטיבטית נתינת צדקה לציפורים) כמעשה אחרון של חסד וחמלה, מתבסס על מסורת בודהיסטית המחנכת לנתינה לאחר. היא מקדשת את רעיון ההמשכיות שבטבע, המוות כהמשכיות לחיים.
 |
 |
רעיון נוסף שיש הקושרים אותו לטקס זה הוא גן העדן שבמערב. בתוך העולם הבודהיסטי העשיר והמגוון יש אמונה במקביל לרעיון גלגול הנשמות, בגן עדן שנמצא בשמיים במערב בו יושב בודהא בשם "אמיטהאבה" הבודהא של האור. האמונה היא כי הנשרים בהיותם בריות בודהיסטיות הם בעלי הכח לקחת איתם לשמיים את נשמתו של הנפטר ובכך לחלץ אותו ממעגל גלגולי הלידה והמוות "הסאמסארה" ולהביא את הנשמה אל הגאולה.
החל משנות ה-60, אסרה הממשלה הסינית על קיום טקס זה בכל ריכוזי הטיבטים שתחת שליטתה. אמנם, החל משנת 1985 הממשלה שבה והתירה את קיום הטקס אך ההשתתפות, הצפייה והצילום בו אסורות למי שאינו טיבטי, למעט לבעלי היתר רשמי מטעם הממשל הסיני.
על מנת להעביר את רוח הדברים ברצוני להביא קטע שנכתב עבור אדם שכול על ידי נזיר טיבטי:
"כל הדברים הם ארעיים, וכל הדברים מתים. אתה יודע זאת. אני יודע שאבלך רב, אבל עזור אומץ לאמר לעצמך: יהיו הרגשות שאני חש אשר יהיו, הם יחלפו כולם: ואפילו אם יחזרו, אין הם יכולים להימשך לנצח. כל עוד תמנע מלהאריך אותם, כל רגשות האבדן והיגון יחלו להתפוגג באופן טבעי וייעלמו" (רינפוצה 1996: ע'-301).
בחברת פגסוס, מחלקת "בראש אחר", אנו מוציאים טיולים אל טיבט, נפאל, בהוטןוהודו הנוגעים בין היתר בנושא מרתק זה כמן גם בהיבטים נוספים של התרבות הטיבטית.
תודות ליעקב רוזנבלט על התמונות העוצמתיות
טיולים מומלצים נוספים באסיה: גיאורגיה, סין ותאילנד.
כל הזכויות שמורות לפגסוס תיירות ונסיעות
ט.ל.ח