בדרום אתיופיה, בחבל ארץ נידח צומח שיח הקפה פראי בטבע וללא הפרעה. לפני מאות שנים, כשרועה צאן מקומי גילה את היכולת של השיח הלא בולט הזה, הוא שינה את ההיסטוריה של השיח, של המחוז, של אתיופיה ושל העולם כולו.
האגדה מספרת על רועה צאן אתיופי צעיר ונמרץ שרעה את עזיו בדרום אתיופיה במחוז קאפה (kefa) ולאחר הרעייה בשעות השקיעה היה צאנו מלא אנרגיה ומרץ. בהמשך הבין חאלדי כי מקור האנרגיה הבלתי נגמרת של פרנסתו זה שיח ללא מראה מרשים במיוחד, בלי פירות בולטים או פרחים מרשימים, אחד כזה שלא היינו שואלים את המדריך מה שמו כי גם ככה לא נזכור.
כדי לתת לעדר מספיק זמן היה נוהג הרועה הצעיר גם הוא לאכול מפירותיו של השיח והיה נשאר ערני, בזמן שהצאן שלו משמין, מתיישן ומעלה את המחירון. מאז כבר הכל היסטוריה. הקפה עבר לתימן, עבר קלייה, הורתח ונטחן ועבר לאירופה. היום יש בעולם מיליוני בתי קפה, מקום שאין בו בית קפה מרמז משהו על אופיו של המקום, ואת העולם לא הייתם יכולים לדמיין בלי המשקה הארומטי.
האתיופים לא שוכחים עד היום שקפה הבר התגלה באתיופיה ורק בה. בטיול לאתיופיה יש מחוז ששמו נגזר משם השיח והאמהרית היא השפה היחידה בעולם בה לקפה יש שם ייחודי משלו (buna). באתיופיה הקפה הוא גאווה לאומית ממש. קפה וריצה אלו הן מנת חלקם של האתיופים.
אין בית שאין בו קפה ואין אדם שאינו יושב בטקס קפה לעיתים תכופות. בית ללא קפה ייחשב כבית עני, דל ושאינו מכניס אורחים. אתיופיה, יחסית לשאר מדינות אפריקה מלאה בבתי קפה, גם זכר לאיטלקים שישבו במדינה והביאו אליה את מכונות אספרסו הנדירות ביבשת.
בפעם הראשונה שנכחנו בטיולינו בפגסוס בטקס קפה לקח לנו זמן רב לפענח את הסמליות של כל פרט בטקס. הסיבה להזמנתנו לטקס זה הייתה גם סיבה להזמין כמה שכנים סקרנים, בכניסה לבית המשפחה היו פזורים בכל המרפסת עלים ופרחים, מאוחר יותר הבנו שהם פזורים על הרצפה כדי לייצר אווירה נינוחה ונעימה. צבעים יפים בעיניים תמיד עוזרים לרוגע. נכנסנו פנימה וראינו מעגל כיסאות, ישבנו נבוכים מעט אך בנחת, ועד מהרה נכנסנו לשיחה קולחת על חינוך ומערכת החינוך באתיופיה. שיחות החולין הן חלק בלתי נפרד מהטקס ואולי לשמם מקיימים אותו בכלל.
אחרי שבעלת הבית קלתה את הפולים הירוקים והטריים על מגש ברזל היא העבירה את המגש הרותח בכל רחבי הבית וליד אפם של הנוכחים לשם הנאה מריחו המלא של הקפה. לאחר מכן כתשה אותם במיומנות, שפכה את האבקה לתוך קנקן חרס מיוחד שהורתח גם הוא ומזגה לכוסות.
עד כאן עברה בערך חצי שעה ועוד לא טעמנו קפה. מזיגת הכוס הראשונה הגיעה עם הסבר שהיא מוקדשת למען המשפחה והורי המשפחה ויש הקוראים לו אבון. האבון היא הכוס המרה ביותר מבין שלושת כוסות הטקס שנגמר רק לאחר מכן ואורכו כשעה וחצי - שעתיים.
לטקס הקפה יש חוקים שחייבים לכבד. כמו בכל חברה מסורתית, ראשונים יישתו הזקנים והמבוגרים כשרק בסוף יישתו הצעירים והילדים. הוספת סוכר לא מקובלת ולעזוב לפני הכוס השלישית לא רצוי, מכוס לכוס מרתיחים רק את השאריות והקליפות של הפולים וכך הופך הקפה לחלש יותר.
הטקס כולו לווה באווירה נעימה, ריחות טובים ואינסוף של שיחות על תלאות החיים. עד היום, כשאני חושב על הטיול המאורגן לאתיופיה מיד עולה באפי אותו ריח מקומי וחזק. לצד החוקים המסורתיים והנוקשים, גם גמישות ניתנת בטקס. אם בא אורח באמצע הטקס, חובה להכין גם לו 3 כוסות מה אומר שהמקדימים לבוא יוכלו לשתות גם שש ואף יותר.
טקס טוב הוא כזה שנמשך זמן רב ובו כל המשתתפים עסוקים בשיחות חולין ערות וקולניות ומקשיבים בעיקר לעצמם. ריחות הקטורת מופצים לכל עבר וחושך צבעוני של תאורת עששיות מקשט את האירוע. אחרי כמה שעות כאלו, שנוזל הקפה זורם בכל וריד ועורק אתה מתחיל להבין את הכוונה שאומרים שהקפה מעורר. את הטקס הראשון שלי סיימתי שיכור ולא מיין.
לטיול המאורגן לאתיופיה לחץ כאן
כל הזכויות שמורות לפגסוס תיירות ונסיעות בע"מ @
ט.ל.ח.