איחודה של איטליה בעת החדשה הוא תהליך מורכב, סוער ודרמטי. למרות הדמויות הרבות ששיחקו בו תפקיד, חתום עליו איש אחד – בן למשפחת דייגים ענייה שהיה למצביא והוביל את איטליה מישות מפוזרת של נסיכויות קטנות לרפובליקה מאוחדת.
נתחיל מהאמצע. ב-1796 נפוליאון כובש את איטליה, אחרי שנים רבות של חוסר יציבות ומצליח לאחד את המדינות השוכנות בארץ המגף לממלכה ל-18 ששורדת שנה. האיחוד כולל חיבור של מספר רב של רפובליקות וממלכות זעירות שהיו יריבות במשך שנים, במהלך שנראה כמעט בלתי אפשרי. הממלכה המאוחדת כוללת את סיציליה, נאפולי, מדינת האפיפיור, טוסקנה, לוקה, מודנה, פארמה, טרנטו ועוד מספר מדינות קטנות.
בכך שם קץ המצביא הצרפתי על עשרות שנים של מלחמות ומאבקים בין המדינות הקטנות שהרכיבו את איטליה ושרובן פעלו בשליטה ישירה או עקיפה של צרפת, ספרד ומאוחר יותר גם אוסטריה.
ואולם בתחילת המאה ה-19 יורד המסך על המנהיג הצרפתי והממלכה האיטלקית שהקים - מתפרקת. מה שנותר הוא האימפריה האוסטרית (שלא הכירה בקיומה של איטליה) והאפיפיור (שחשש מפגיעה בכוחו כתוצאה מהקמת רפובליקה מאוחדת) מצד אחד ואגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים (קרבונארי) ומנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה – ששאפו לאיחוד הממלכה, מצד שני.
בשנת 1815, בעקבות קונגרס וינה, הוחזר המצב הטריטוריאלי-פוליטי באיטליה לזה ששרר בה לפני המהפכה הצרפתית. השליטים הקודמים ויורשיהם קיבלו את השלטון בחזרה ואיטליה התפצלה שוב למספר נסיכויות קטנות ודי חזקות. החזרת הסדר הישן, שיחד עם הדוכסים והנסיכים המקומיים הביאה איתה גם השפעות זרות – בעיקר אוסטריות - ואלו לא היו לרוח המקומיים. בתקופה זו נולדו באיטליה תנועות לאומניות-פטריוטיות שדרשו איחוד מחודש של הממלכה.
העשור השלישי של המאה ה–19 כלל מאבקים בין גורמי השלטון הישן-חדש השמרני – המגובה בידי אוסטריה - לבין תנועות ליברליות שרצו באיחוד הנסיכויות תחת כתר אחד. האחרונים נרדפו בנחישות על ידי השלטון ופעלו במחתרת.
_4.jpg)
אחת הדמויות המשמעותיות במאבק לאיחוד איטליה, היה ג'וספה גריבלדי, שנולד בעיר ניס צרפת, כבן למשפחת דייגים ענייה ולא זכה להשכלה מסודרת. גריבלדי, שהתחיל את דרכו כמלח, היה בין המורדים על ספינת קרב בצי של פיימונטה בשנת 1834 ששאפו להפוך את הנסיכות הקטנה לרפובליקה – בדרך לאיחוד איטליה כולה. אך המרד לא צלח וגריבלדי נידון למוות. אך הוא הצליח להימלט לדרום אמריקה, שם השתתף במאבק לשחרור אורוגואי מארגנטינה. ב-1848 חזר הלוחם הצעיר לאיטליה, יחד עם גדוד גולים איטלקים עליו פיקד באורוגוואי, עם הרבה יותר ניסיון צבאי, רקורד של הצלחות וביטחון עצמי. למרות כל אלה ההשתלבות מחדש כמצביא באיטליה לא היתה פשוטה, כשלבסוף ביקשו את שירותיו בצבא מילנו, הוא נלחם נגד האוסטרים עם כח קטן ולא משמעותי, נחל כשלון ונאלץ לברוח שוב - הפעם לשוויץ.
אחרי קרבות נוספים ברומא מול צרפתים ונפוליטנים, גריבלדי שוב נמלט, אך הפעם הוא כבר התפרסם כגיבור ברחבי איטליה. אחרי גלות ארוכה בארה"ב ובפרו, ולאחר שהוזמן לחזור למולדתו על ידי הרוזן קמילו קאבור, ראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה, שב גריבלדי ב-1854 לאיטליה והתייזב בסרדיניה. כשניס, עיר הולדתו, הוחזרה לידי צרפת ב-1860, החליט גריבלדי לפעול שוב. הוא יצא לאחד המסעות המרתקים שידע העולם בכל הזמנים: "מסע האלף", שכלל קרבות וגיוס המונים תוך כדי תנועה. המסע החל בסיציליה עם כ-1,000 תומכים לבושי חולצות אדומות. תוך כדי תנועה בסיציליה הצטרפו אליו רבבות נוספים והוא כבש את סיציליה, את דרום איטליה ואת בירתה נפולי. את השטחים הללו העביר גריבלדי אל לשלטונו של מלך פיאמונטה - ויטוריו אמנואל השני. בטיול מאורגן לאיטליה ניתן לצפות בחלק מהאתרים ההיסטוריים הללו ומוניומנטים שהוקמו בעקבות אירועים אלו.
בשנים הבאות כוחו של גריבלדי פחת, בעיני העם האיטלקי הוא היה גיבור נערץ. פעולותיו היו הכוח שהניע את התנועה עד לאיחוד הכולל של איטליה. ב-1870 הצטרפה רומא לאיחוד וב-1874 נבחר גריבלדי לפרלמנט של איטלקיה המאוחדת.
גריבלדי היה מנהיג כריזמטי שניחן ביכולת לגייס אנשים, להלהיב אותם ולהוביל אותם לעבר המטרה, בנוסף, הוא היה מצביא אמיץ בעל יכולת לנתח קרב, לתכנן אסטרטגיה ולבצעה. הוא גיבור לאומי איטלקי פופולרי שנערץ באיטליה עד היום אודותיו ואודות מנהיגים איטלקיים נערצים נוספים תוכלו לשמוע בטיול מאורגן לאיטליה עם פגסוס.
לכל הטיולים המאורגנים לאיטליה
כל הזכויות שמורות לפגסוס תיירות ונסיעות בע"מ
ט.ל.ח.