טיול ביפן מתחיל בהרבה סימני שאלה ומסתיים במעט סימני קריאה, אחת הסיבות היא שבביקור כזה על פי רב המטיילים, ישנה תחושה שהם בכוכב אחר. מקום שבו אנשים פשוט חושבים, מרגישים ומחליטים אחרת, אבל כמובן שהאמת הרבה יותר מורכבת ומושרשת.
אנחנו מגיעים ליפן מתרבות עמוקה של מונותיאזם, גם החילוניים שבינינו, קשורים בנימי נישמתם לדרך חשיבה כזו על העולם, אם אתם חושבים ממקום של "יהודית ודמוקרטית" וחושבים שהתזה נולדה בהר סיני, הגעתם ליפן? התחילו לחשוב על בודהה, זן והשתחררות מהסבל.
עולם ההשתחררות מהסבל קשור קשר ישיר ועמוק לתרבות של מזרח אסיה, וביפן מתנהלים חיים רבים מתחת לפני השטח של העולם התיירותי, המסחרי והתרבותי הנראה לעין, ונראה שהשתחררות מהסבל עולה בהרבה סבל למרות שאין ביטוח, ולכן אולי, הרוב בכלל לא מנסים...
ברחבי יפן מקדשים רבים וכמה מרכזים שבהם יושבים נזירים רבים, מקומיים וזרים, שהחליטו להקדיש את חייהם וללמוד לעומק את תורת הזן ועולם ההשתחררות הקורץ כול –כך, חלקם ממש באיים הראשיים והגדולים של יפן, כשמצד אחד העולם הקפיטלסטי הקשוח המתרוצץ בחוץ, עם רעש מכוניות,רכבות ומטוסים, ומהצד השני יער ירוק עד, עצים נושקים לאופק, אויר פסגות לח וקר, והמון זמן לחשוב, להתלבט, לשאול ובעיקר להתבונן.
בכל מרכז כזה, מצלצל הפעמון בערך בשעה עשרה לארבע "לפנות בוקר" של העולם המערבי, שם קוראים לזה פשוט "בוקר", בארבע בדיוק כבר מתחילים את הפעילות הכי חשובה של היום, נפגשים בחדר המדיטציה ולומדים לשבת, אולי לכם זה נשמע פשוט, וזו אכןמשימה שילדכם בן השנה כבר יודע לעשות, אבל מורי זן רבים יסכימו עם ההנחה כי מי ש"יודע לשבת" הוא כבר בדרך הנכונה אל ההארה.
דוגן, נזיר בודהיסטי בן המאה ה -13, ומייסד סעיף חדש בעצמו דגל בנושא הישיבה הסבלנית והממושכת ולא לשם הישיבה אלה לשם אחת הדרכים להתקדם קדימה, אחרי ישיבה ממושכת שבשלבים הראשונים בעיקר מעוררת את השאלות על מהות החיים, דלת חדרו של המורה הרוחני פתוחה לכולם, להעלות את שאלותיהם על מנת להתקדם ולחסוך מצוקה או שתיים אם אפשר.
אחרי שעתיים מדיטציה וכמה שאלות מתיישרים שוב לקודים המעמידים את כולם על אותו סרגל. נקיון וצחצוח השטיחים, שטיפת רצפות וטיהור המתחם כולו. כל הנזירים שבדרך ואירופאים שבאו לבחון מקרוב בריחה ממירוץ החיים עומדים באותם סטנדרטים נוקשים, העיקר לשדר שיוויון, צניעות, פרישות, ועוד צעד בדרך להארה הנקנית בעבודה קשה, התמדה וסבלנות כבר בראשית הדרך לומדים, שלא לומר מתנדבים ממש להסתפק במועט, כל תלמיד מקבל מחצלת אחת אשר קטנה בגודלה ממזרן זוגי, עליה מונח מזרן השינה שלו, ועוד חפץ שהוא ספק שולחן ספק מדף, שעליו (לא בצפיפות) מונח כל רכושו של אותו נזיר.
עבודתו האמיתית של הנזיר שבדרך, היא כל הזמן להתבונן פנימה כשכול הפעולות האחרות הן רק אמצעי לעזור לו ולתמוך בו להתבונן. הוא מתבקש לעשות כל פעילות בריכוז מרבי ובנחישות אך לא בכוחניות, כל צעד מקלף מימנו עוד שכבה המכסה יחד עם שכבות נוספות את הנשמה ומערפלת את הראות, וככל שאתה יותר נחוש, שכבה ועוד שכבה מתקלפת והראות מתבהרת.
ברוב המיקרים, לתלמיד כמו גם לנזיר, יש צלחת וכוס המשוייכת לו, בהם הוא משתמש כשהגיע העת לאכול, האכילה היא בסיסית ודלילה אך מזינה, לא חסר אוכל אך אין ארוחות גורמה ומגוון של בית מלון צרפתי. המזון נועד לקיים את הגוף ולא דבר מעבר לזה. בדרך כלל אורז ותה, כשמסיימים לאכול את האורז, נשפכות שאריות התה לאורז ובלגימות האחרונות "מנקים" את הצלחת והכוס שלא מגיעות לשטיפה בשום כיור, סבון או מים
בערך בשעה 9:00 כבר אמצע היום, מתחילים בעבודות לטיפוח המקום, גינון ידני, מטבח, צביעה וטיפוח, כך ממשיך לו היום עם פעילויות רבות, קהילתיות ועצמיות שכולן נעשות בהתמדה, בהקשבה לעצמך ובסבלנות, בדיוק השלבים אשר יביאו אותך אל האור...
אחד הרגעים היותר סוערים במנזר היא הגעת חג האובון אז מגיעות הנשמות מהעבר לביקור, הלוא הנשמות המוארות מעולם לא נעלמו והיום באות לביקור, סיבה טובה לקישוטים, טיפוחים והמון שמחה לפני החזרה לשגרה הנוקשה והדרשנית. בניגוד לתפיסה המקובלת בעולם המערבי, הארה היא דבר הנרכש, שלש אחר שלב, בתנועה מתמדת כשבכל שלב מתגלה עוד חלק ביריעה הגדולה של השלווה הפנימית, ההארה התמידית, והיכולת להתבונן פנימה. בלי פרשנות, בלי שיפוט אלא פשוט להתבונן ולתקן.
ואם כך, הרהורים חדשים מביאים אותי למחשבה שאולי יש קשר בן יהדות לבודהיזם, שתיהן דתות הלכה. ההלכה בהן מציעה דרכים להתנהגות, סדר יום וצורת חיים, כלומר דת מאוד פרקטית וישימה שכל הזמן בוחנת בעיקר פנימה, מתוך מקום של צניעות, פשטות ופרישות מתוך אמונה שההשפעה החוצה על העולם תבוא ממקום פנימי ותיקון אישי, והן לא רק פילוסופיה הניתנת לפרשנות עצמית.
לכל הטיולים ביפן - לחץ כאן
כל הזכויות שמורות לפגסוס תיירות ונסיעות בע"מ @
ט.ל.ח.